במה זה מתבטא ? במידה מסוימת התסכול גרם לסטגנציה בדברים מסוימים , מצה שהביא אותי לא פעם לחוסר שביעות רצון מעצמי. הרגשתי שאני לא מנצלת את הזמן, וכי בשעות הנותרות לי - מעבר לשעות העבודה הרבות שהייתי צריכה לתת - נותרו לי שעות ספורות להתפתחות אישית.
נראה לי שהדבר החזק ביותר שהצעיד אותי קדימה הוא הסקרנות והצמאון הבלתי נגמר לדעת עוד ועוד דברים. תמיד רציתי למצות עד תום (עד כמה שאפשר כמובן) את הנושאים בהם עסקתי.
אחרי שפרשתי מהעבודה - אחרי 34 שנים של משרה הדורשת כמעט 24 שעות ביממה נוכחות עבור הזקוקים לי (כאחראית על הרווחה במפעל היי-טק המונה כ- 4500 עובדים) - השלמתי את לימודי במוזיקולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ולימודי אומנויות באוניברסיטת תל-אביב. במקביל ערכתי "מחקרים" פרטיים שלי - בנושא שמאוד קרוב לליבי - חייו ופועלו של לאונרדו דה וינצ'י. זה הביא אותי לקרוא ספרים רבים - משהו כמו 30 ספרים הדנים בעבודותיו ומורשתו. הסיפוק הרב שקבלתי מזה הוא בלתי ישוער.
אני יכולה פתאום "ליפול" על נושא שלעולם לא שמעתי עליו או ראיתי אותו, פשוט לצלול לתוכו, עד שאני בטוחה ומשוכנעת שאני מבינה אותו לחלוטין. כמובן ישנם נושאים שאינני מעיזה להתקרב אליהם בגלל חוסר הידע המוקדם שלי בנושא (כגון איך לרכיב פצצת אוטם.....). אבל באופן כללי, כל מה שששייך לעולם הרגש והאמנות, פשוט מקסים אותי, ואני מוכנה לבלות הרבה שעות בלימודו והבנתו.
אולי גם תכונה זאת מביאה אותי למצב של אי-התפשרות על האיכות שאני מוכנה להשקיע כדי שהדברים בהם אני עוסקת, וכנראה שזהו מכשול לא קטן - מהווה גורם לעתים לדחיית הצעה לשיווק של רעיון זה או אחר. החיפוש התמידי לפרפקציוניזם הוא לעתים בעוכרי. קשה לי מאוד להתפשר על רמת הידע שאני רוצה להגיע אליו על מנת שאוכל לשוחח על הנושא. אני מרגישה שפה אני זקוקה להרפות, לזרום עם מה שיש, אולי לא לשאוף כל כך גבוה, כי אף אחד בעולם הזה מושלם, וגם אני לא.....
אני צריכה לעבוד קשה מאוד על מנת לקבל את עצמי כ"לא מושלמת", וזאת כמובן ללא התנשאות. אני מרגישה שאם לא בדקתי עד הסוף את מה שאני רוצה להציע, אין טעם להציע אותו.
לפני כ- 15 שנה, חשבתי רבות ותהיתי איך אוכל לשנות את סדר היום שלי על מנת לנצל את הזמן בצורה מירבית, תוך הגדרת תוכנית קבועה (אם כי לא קשימה מדי....) ובהשראת קורס לניצול זמן, וספרים אחרים הדנים בבעיותיות של ניצול זמן. קבלתי החלטה לערוך "טבלה" בה רשמתי בראשי פרקים את הנושאים שעניינו אותי : התפתחות רוחנית, רייקי/רפואה משלימה, אומנות, כושר גופני, תיאטרון, הצגות והשתתפות פעילה בחוגים, מקהלות ומוזיקה בכלל, משפחה, עבודה.
ניסיתי לערוך סדר אדיפויות לפעילויות שבועיות וראיתי שישנם דברים שאינני מוכנה או יכולה להרשות לעצמי לוותר עליהם בשום אופן : עבודה - משפחה - שינה ומנוחה (כיום שיניתי את סדר העדיפות למשפחה - עבודה/תרבות - שינה ומנוחה). שאר הפעילויות יכלו להשתבך בצורה כמעט מושלמת בלו"ז השבועי שלי, וזה יצא בערך כך :
- בכל ימות השבוע (א'-ה') : 10 שעות עבודה, שעתיים למשפחה, שעתיים לקריאת מאמרים/ספרים, 6-8 שעות שינה.
- שאר הפעילויות מתחלקות בין 2-4 שעות שבועיות בהתאם לזמן שנותר או על פי "זרימה" ועניין ספונטני.
- בשבת - תמיד השארתי "הכל פתוח" - שום פעילולת שנכללה במזך השבוע, והכל מוקדש לפעילות משפחתית, חברים, מוזיקה - תלוי בעונה ומצב הרוח.....
האמת, בשבוע הראשון היה לי מאוד קשה להיצמד לתוכנית, אבל עם הזמן, התחלתי אפילו להנות..... זה איפשרלי אפילו לנצל את הזמן בצורה הרבה יותר יעילה. כיום, אני ממשיכה לבצע פעילויות בצורה מסודרת וברישום אדוק ביומני..... דבר המאפשר לי להחליף בין פעילויות לעתים, או לשנות את המינון, ובמקום העבודה, יכולתי להכניס הרבה יותר תכנים שמעניינים אותי.
האם זה טוב או האם זה מהווה עכבה כלשהיא ? אינני יודעת. האם זה בעיה בכלל ? גם את זה אינני יודעת....
איפה אני מרגישה תקועה ? במקום הכי פשוט שבעולם, אני מבינה היטב שאי אפשר הכל - יודעת זאת בלוגיקה - אבל לא ברגש. אני בכל זאת שוב ושוב עושה את השגיאה הגדולה - לחפש את הבלתי אפשרי. אני מרגישה שהשאיפה הבלתי אפשרות הזאת היא בעצם הדבר שהכי מונע ממני להיפתח לגמרי מול עצמי ועקב זאת מול העולם.
לפעמים אני מרגישה שאני "משחקת" תפקיד של אדם פתוח, אך למעשה כנראה שזה לא עד הסוף. פה אני מרגישה את התקיעות שלי. דבר זה לא הפריע להתקדמות הקריירה או בתחביבים, אבל זה הפריע לי במחשבה שלא הגעתי עד הסוף..... מנוזר נכון ?
חברה הגיבה לדברים אלה כך :
"קראתי את דבריך שוב ושוב ובכל פעם שיניתי את דעתי לגבי התגובה שלי. אני מקווה שהפעם אהיה יותר מדויקת, ולא, אני שומרת לעצמי את הזכות לשנות את דעתי..... ובכן את צודקת, אין לנו באמת שליטה, שלמות וטוטאליות בשום דבר. ובכל זאת, את עובדת קשה, מתוסכלת, כשאת מגלה שאינך יכולה להעמיק ולהתמסר לכל מה שמעורר, מסקרן.
לתחושתי, את מבינה את הפער בין השאיפה ליכולות האובייקטיביות ולעתים את הזמן השאול שניתן לנו. נכון, בכל אחד מאיתנו טמון זרע גאונות, מצוינות, בולטות אך לצערינו, גם חלקים לא מושלמים ובדחילו ורחימו, אפילו בינוניים. את מבינה זאת בשכר, אך הרגש מדבר על תסכול. הייתי בודקת מה הן הציפיות שלך מעצמך ? ולמה הציפיות כוללת כזאת דרגה של מומחיות, מושלמות, יסודיות ? הייתי גם שואלת את עצמי, מה דעתך על אנשים שאינם מדברים מתוך ידע נרחב ? ושאלה אחרונה מה באמת יקרה אם תדברי עם אחרים על נושא שאינך בקיאה בו. מה זה יעיד עליך ?
כמשימה הייתי מבקשת ממך לדפדף בספר הזיכרון, כשהרגשת סיפוק בתחקיר על לאונרדו דה וינצ'י. מה היה הסיפוק ? מהדרך, או מהשלמת הידע ? טוב אז לחיי השאיפות !!!
על כך תשובתי :
"קודם כל תודה רבה מאוד מאוד על ההתייחסות. אץ שןאךץ " מה הציפיות מעצמי ? למה הציפיות כוללות דרגה של מומחיות, מושלמות, יסודיות ?
הציפיות מעצמי הן גבוהות כי אני מאמינה שבכל אחד מאתנו - כמו שכתבת כל כך יפה - טמון זרע של גאונות, מצוינות, בלוטות, ונכון גם חלקים של חוסר מושלמות ובינוניות. אך, אינני מוכנה להיכנע לבינוניות, כי זאת הבחירה שלי. נכון שקיים פער בין מה שאני רוצה למה שאני יכולה, אבל אני לא בטוחה שזה יהיה נכון להגיד שאם אני מקבלת את הפער הקיים אזי אינני צריכה לנסות להתגבר על הקשיים ולהגיע רחוק וגבוה יותר. אגב, הספורטאיים מסתפקים לעתים בסנטימטר אחד או לפעמים גם בשניה אחת (שלא נדבר על חלקי שניה...)
מה דעתי על אנשים שאינם מדברים מתוך ידע נרחב ? פה נשאלת השאלה מה הוא ידע נרחב ? ידע זה לאו דווקא לימודים, ידע זהו דבר שהאדם מביא איתו עם היוולדו, ובמרוצת חייו מה שהוא רכש מתוך הנסיון שלו. והאדם, בהיותו חלק מ"שבט האנושי הכלל-עולמי" הוא מחובר לידע הקולקטיטי. גם פה הוא יכול לבחור ולהתחבר אל הידע הזה או לא. אין לי בעיה לשוחח עם כל סוג של אנשים, אינני עושה הבדל בין משכיל ולא משכיל, בין שחור או לבן, אבל כן אני עושה הבדל בין אדם שאוטם את עצמו ואדם הפותח את עצמו כי מכל אחד ואחת יש מה ללמוד. ומה יקרה אם אדבר עם אחרים על נושא שאינני בקיאה בו ? אני פשוט לא אדבר, אני בהחלט אשאל שאלות ואנסה להבין ולספוג עד כמה שאפשר מהידע ה"חדש" שמוצע לי, מתוך תקווה שאם באמת הנושא יעניין אותי, אחקור אותו קצת יותר לעומק. לגבי הסיפור של תחקור על לאונרדו דה וינצ'י, הייתי מרוצה גם מהדרך וגם מהידע שרכשתי, וכמובן הידע הזה לעולם לא יהיה שלם..."
המשך : "מה זה זמן ? " במאמר נפרד
שלינק'ה....
השבמחקכמו שאני רואה ומבינה את דברייך ומה שאת אומרת על השאיפה לפרפקציוניזם ותחושת תסכול שעולה בך לפעמים, כמו שאני רואה את זה וגם, מתוך הכרות איתך, התסכול הזה הוא גם דחף עצום להתפתח ולדעת להבין ולהפנים, זה סוג של צמא שיש בך, שגם כשאת מרווה אותו, הוא מתעורר מחדש ודוחף אותך לגלות עוד עולמות, עוד תכנים, עוד הקשרים,עוד מישורי תבונה, שתוך כדיי רוויה וצימאון, את מרחיבה את עולמך ולא רק, אלא יוצרת עם מה שרכשת כלים מוגדרים שאת מכניסה בהם תוכן ומשמעות , ומיועדים לאפשר גם לאחרים להנות מכך.
ועל כך - תבורכי!
והצמא הזה, שלא ייגמר!
:)
בהערכה!
לויה.
הי לויה
השבמחקשמתי אכן את ה"מאמר" הקטן שלי בבלוג, ולא הודעתי עליו. אבל את -כרגיל, נכנסת וכבר הגבת. נכון מאוד שאחרי שהשגתי משהו, ונראה לי שזה פרפקט, פתאום נפתח שוב משהו שצריך לבחון ולחקור..... סקרנות (חיובית כמובן) ושאיפה לדעת עוד ועוד.....