ריפוי ומדיטציית הצ'קרות

מה זה "מדיטציה"

מדיטציה מאפשרת למוח לנוח ולהירגע. כאשר הגוף עובד קשה, יש לנו כאבים ומכאובים. אנו זקוקים למנוחה על מנת לאפשר לגוף להשתקם מהלחץ (stress) ומהכאב הפיסי. אם לא נעשה זאת, הוא ייחלש, דבר שעלול להוביל לבעיות צוואר וגב.

אנחנו עסוקים כל הזמן במחשבות, גם בעת השינה המוח ימשיך לעבוד - הרי רובנו חולמים..... כפי שניתן לראות, המוח לא נח. למרות זאת, עם המדיטציה יכולים להאט את הקצב שלו ולהירגע כך שתהיה הזדמנות טובה למנוחה. לאחר תרגול, נהיה מסוגלים לשלוט במוח כך ש"לא נהיה עסיקוים במחשבות" לזמן מה.

בזמן מתח ומחלות קשות, אנו מודאגים, דבר הגורם למתח במוח וללחץ בגוף. שני גורמים אלה יכולים להוביל למחלות ולמתחים קשים יותר. רק חשבו שאם תצליחנו להניח למוח לנוח קצת באמצעות מדיטציה, תאפשרו לו לטפל בבעיה שהוא צריך לטפל בה ולרפא אותה ללא תוספת מתמדת של תרופות ומשככי כאבים. אם תחשבו על כך, תראו שיש פה הגיון.

מדיטציה היא דבר כה פשוט שאפילו ילדים צעירים יכולים למדוט. מדיטציה מאוד טובה ומועילה גם לילדים שמתמודדים עם בעיות בבית ספר, למשל.

נבדוק את הכוח הדוחף את הריפוי הפנימי באמצעות מדיטציה לכמה דקות : שבו בשקט ונסו לנטל את כל המחשבות.....

איך הלך ? האם הייתם מסוגלים להשתיק את המחשבות ? האם הרגשתם לא נוח ? האם מנעתם מהמחשבות לצוץ במוח ?

אם לא, לא נורא..... האם זאת הייתה מלחמה לנסות ולמקד את עצמכם ב"לא לחשוב על כלום"?

כך אנו למדים איך להאט את פעילות המוח ואיך לחשוב פחות. כאשר אנו יודעים לעשות זאת, אנו מסוגלים להחדיר בנו שקט והרמוניה. אנו גם מסוגלים לפתוח את הצ'קרות ומררכזי האנרגיה כראוי, כך שהם יוכלו לתפקד כיאות. אנו למדים לשלוט על מוחנו ועל המחשבות, אנו מסוגלים להגיע אל ה"ילד הפנימי" שבנו ול"אני העליון" שלנו. כאשר אנו למדים לעשות זאת, אנו יכולים להגיע למודעות מוחלטת ולריפוי פנימי.

לדקה, נשב בשקט, וננסה להפסיק לחשוב, אך הפעם, הקשיבו למוזיקה..... איך הלך הפעם ? האם היה קל יותר להפסיק את שטף המחשבות במוח ? האם שמתם לב שהפעם הייתם שקטים ורגועים יותר כי היה לכם דבר ששידר בתדר מסוים שעזר לכם.

מה זה זמן ?

מה זה זמן ?

כאשר חושבים על המושג "זמן" יש נטיה לחשוב שאנו מודדים איך הזמן עובר בעזרת שעון, או אולי זהו המרווח של זמן כגון שעה או דקה, אבל לא את הזמן עצמו. אז מה אנו מודדים ?

מה מודדים בדיוק ?

נתחיל בכך שנענה על השאלה הזאת על ידי תיאור של מדידה של הפסקה בין אירועים באמצעות יחידות שנבחר כ"יחידת זמן". נאמר למשל שהרכבת הבאה תצא בעוד 5 דקות. אך על מנת באמת לבחון מהו הזמן, יש לחלק את ה"מחקר" שלנו לכמה חטיבות:

איך הזמן "עובד" ?

ישנם מחקרים רבים הדנים בנושא. ברמת הקוונטים, האנרגיה אינה משוחררת בצורה רציפה, יש גבול עד כמה קטן יכול להיות השינוי באנרגיית האטום, הוא משוחרר על ידי פליטת פוטון (photon) שהוא חלקיק יסודי של אנרגיית אור ואנרגיות אלקטרומגנטיות. תופעה זאת יכולה להיבדק על ידי כלים מתוחכמים להבחנת שינויים כימיקלים שקורים בשברי שניות קטנות ביותר. אם הזמן "עובר" בצעדים קטנים, אזי ניתן לחקור ולבדוק מקטעים קטנים ביותר של זמן על מנת להשיג גבול בו ניתן לצפות את הצעדים האלה.

בתחנת מחקר החלל Hubble Space Telescope ניסו לקבוע האם הזמן הוא רציף ? מדענים צפו במספר גלקסיות במרחק של יותר מ- 4 ביליון שנות אור מכדור הארץ. חיפשו דפוסי אור אשר לא יכלו להיות אם רעיונות התיקניים של תיאוריית הקוונטום מתייחסת לזמן. בהתאם לתיאורייה זו, אי הודאות הטבעית קובעת שהזמן - על ידי כך מהירות הזמן - איננו יכול להיות מדוד בדיוק מירבי, כי הוא זורם בצורה "שוטפת ומבולבלת" על הסקלה הקוונטית. תמונות הגלקסיות הראו השתבררויות (diffraction) בקרני האור. זה מסביר שמהירות האור לא השתנתה ביותר מיחידה אחת כנגד 1021 יחידות כאשר הקרן עברה דרך החלל על מנת לחזור אל הטלסקוף. לכן, אם תיאוריית הזמנים הקוונתים נכונים, כנראה שאי אפשר יהיה למדוד את הזמן ברמת דיוק זו. ואולי עלינו לקבל שהזמן זורם ללא תקלות, בצורה רציפה.....

השאלות הבאות : האם הזמן זורם רק בכיוון אחד ? האם קיים זמן "אוניברסלי" ? שאלות אלה גם היו נושאים למחקרים רבים, אבל אני רוצה להתייחס לזמן בפן אחר - האם הזמן הוא מימד אמיתי ?

למה כאשר חיינו נוחים ושמחים ואף אנו מאושרים, הזמן "עובר" מהר, וכאשר אנחנו סובלים או לא מאושרים, נראה לנו שהוא זוחל ללא סוף ? אולי עלינו לבתייחס לזמן כחלק מהמערכת המורכבת השלמה שהיא "האדם" - היצור האנושי, על כל חלקיו.... כלומר במבט "הוליסטי".

הזמן במבט הוליסי -

ראשית יש להגדיר מה זה הוליזם (holism). מילה זו באה מיוונית "הולוס" = הכל, טוטאלי, שלם. זהו רעיון בו אי אפשר להפריד בין התכונות השונות אלא לראות את המערכת בשלמותה. אין אפשרות להסביר את המערכת על ידי הפרדה בין המרכיביה כגון פיסי, ביולוגי, כימי, סוציאלי, כלכלי, מנטלי, לשוני וכו'. המערכת בשלומתה מגדירה איך כל החלקים יתנהגו..... ופה כדאי להזכיר את ההגדרה של ההוליזם כפי שאריסטו תיצם ב- Metaphysics : "השלם הוא יותר מסיכום כל חלקיו".

ההיפך של הוליזם הוא רדוקציוניזם (reductionism). זהו מדע הרואה הסבר של מערכת מורכבת מוסברת על ידי פירוק חלקיה היסודיים. לדוגמא : תהליך ביולוגי יכול להיות מחולק לכימיה וחוקי הכימיה מוסברים על ידי חוקי הטבע, תכונות החומר והאנרגיה.

מצד שני, הוליזם ורדוקציוניזם יכולים להיות גם נקודות מבט משלימות זו את זו, ובמקרה זה לשניהם צריך לבחון כמערכת "שלמה" מעצמה.....

שורשיו של רעיון ההוליזם עתיקים למדי. ניתן למצוא דוגמאות לאורך כל ההיסטוריה האנושית, כגון בהקשרים סוציו-תרבותיים. לדוגמא " הכומר הפרוטסטנטי הצרפתי Maurice Leenhardt טבעי את הביטוי cosmomorphism על מנת להצביע על מצב סימביותי מושלם עם הסביבה שאפיינה את התרבות של השבעים המנלניזים ב- New Calidonia. לגבי השבטים האלה, פרט אחד הוא לחלוטין לא מוגדר, לא ברור וחסר קווים אופייניים עד שהוא יימצא בסביבה הטבעית החברתית והתרבותית ממנה הוא בא. לעומת זאת, בתחוום המדע, מאוחר יותר - בסוף המאה ה- 20 - ההוליזם הוביל למערכת חשיבה ונגזרותיה כגון מדעי הכאוס והמורכות. מערכות ביולוגיות, פסיכולוגיות או סוציולוגיות לעתים כה מורכבות שהתנהגותם נראית "חדשה" או "צומחת". אי אפשר להסיק מסקנה מהתחכום של המרכיבים בלבד. הביטוי "הוליזם" אם כך הוא מילת מפתח, אולי אפילו סיסמה. הוא תורם רבות להתנגדות של הפירוש/הסבר/פיענוח של ההוליזם, אשר טוען שיש סיבות של חקר ההוויה המונעות מודלים שניתנים להוכחה לתפקוד של מערכות שונות.

ניתן לפגוש את המושג "הוליזם" בתחומים שונים של מחקרים : באנטרופולוגיה, אקולוגיה, כלכלה, אך המעניין ביותר הוא בתחום הפילוסופי : כל תורה המדגישה את עיקרון של "הכל" על כל חלקיו הוא הוליזם. יש המציעים שהגדרה זאת מקורה בהיבטים לא-הוליסטים של מחנה ה"רדוקטיביזם". ולא נשכח שההוליזם שולל את הצורך בחלוקה בין תפקוד של החלקים השונים והעבודה של המערכת בשלמותה. חקר הידע וההכרה האנושית הוא העיקרון שש הפילוסופיה העכשווית. ההוליזם כתורה של ההוויה נתמך על ידי David Bohm בתיאוריה שלו על The Implicate Order - הסדר הסבוך......

בסוציולוגיה פיתחו קונצפט שההוליזם הוא מושג שהחברה איננה יותר מאשר קבוצת אינדיוידואלים, וכך לאחרונה יש מדענים הרואים את ה"הוליזם" הניגוד של ה"אינדיוידואליזם" - שתי חברות שונות. בחיים המודרנים, האדם חי בחברה אינדיוידואלית לעומת האדם ביוון העתיקה שחי בחברה "הוליסטית" כי הוא מצא זיהוי בחברה כולה. לכן הוא היה מוכן להקריב את עצמו למען החברה כי חייו ללא ה- Polis (עיר מדינה ביוון העתיקה) היו ללא ערך.

בפן התיאולוגי ההוליזם הוא האמונה שהטבע האנושי כולל איחוד של חלקים שונים כגון : גוף, נפש ורוח. זאת תפיסה שהעולם הוא חלק מ"אלוהים" אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו ..... כלומר השקפה המזהה את אלוהים עם הטבע, ראיית העולם כהשתקפות של האלוהות.

כיום ברפואה הפסיכוסומתית (מורכב מ- psyche נפש ו- some גוף), מזהים א ההוליזם כדרך אפשרית ליצור תופעה. המטרה היא ליצור מודל בו גורמים רבים - ביולוגים, פסיכולוגים, סוציאלים, קשורים זה לזה. כיום הגישה ברפואה הפסיכוסומטית קובעת שכל החלקים האלה אינם יכולים להיות מופרדים..... הפרעה באחד הרבדים תשפיע על הרובד השני. לאור האמור פה,הרפואה הקונבנציונלית מסוגלת להרשות לרפואה המשלימה לחיות לצידה. דוגמאות של גישה הוליסטית כמובן טיפולים "משלימים" או ליתר דיוק "אינטגרטיביים" כגון: איורוודה, כירופרקטיקה, הומאופתיה, רפואה סינית, עבודה עם אנרגיה (רייקי), נטורופתיה וכו'. לרוב בתיאוריות הללו יש בסיס (קטן) במדעים, אך החשוב הוא עבודה על "כוח חיים דמיוני -ה- צ'י (chi).

אז איך כל זה קשור לתחושת התסכול שלי בגלל חוסר זמן ?

בדיוק לאור כל ההסברים האלה, הזמן "זורם" ואין אפשרות לעצור בעדו..... אבל האמת היא שהתסכול התפוגג עם השנים, וכיום אני הרבה יותר רגועה ומוכנה לקבל אותו כחבר קרוב..... עם כל המגבלות והיתרונות שלו.

אני לא מוכנה יותר לקשור את הזמן לצורך פיזי במשהו - כגון רווח.

עבורי אם כן הזמן הוא מדיד - 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 52 שבועות בשנה, וכו'...... ומתוך כלל הפעילויות המבוצעות בתווחי זמן אלה, צריך לקחת בחשבון עבודה למען פרנסה, שינה, אוכל, משחק, שחרור, משפחה, חברים וגם עבודה למען הנשמה..... הזמן הוא הנכס החשוב ביותר כי הוא נדיר, יקר מציאות ומצוי בצמצום.....

אז זרקתי את התסכול..... וחיה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 52 שבועות בשנה, וכל השנה, שוב מההתחלה.

תסכול בגלל חוסר זמן

לא פעם חשתי תסכול בגלל חוסר זמן, תסכול כי לא אוכל להגיע לכל מה שאני רוצה להגיע אליו, מבחינה אישית ומבחינה מקצועית.

במה זה מתבטא ? במידה מסוימת התסכול גרם לסטגנציה בדברים מסוימים , מצה שהביא אותי לא פעם לחוסר שביעות רצון מעצמי. הרגשתי שאני לא מנצלת את הזמן, וכי בשעות הנותרות לי - מעבר לשעות העבודה הרבות שהייתי צריכה לתת - נותרו לי שעות ספורות להתפתחות אישית.

נראה לי שהדבר החזק ביותר שהצעיד אותי קדימה הוא הסקרנות והצמאון הבלתי נגמר לדעת עוד ועוד דברים. תמיד רציתי למצות עד תום (עד כמה שאפשר כמובן) את הנושאים בהם עסקתי.

אחרי שפרשתי מהעבודה - אחרי 34 שנים של משרה הדורשת כמעט 24 שעות ביממה נוכחות עבור הזקוקים לי (כאחראית על הרווחה במפעל היי-טק המונה כ- 4500 עובדים) - השלמתי את לימודי במוזיקולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ולימודי אומנויות באוניברסיטת תל-אביב. במקביל ערכתי "מחקרים" פרטיים שלי - בנושא שמאוד קרוב לליבי - חייו ופועלו של לאונרדו דה וינצ'י. זה הביא אותי לקרוא ספרים רבים - משהו כמו 30 ספרים הדנים בעבודותיו ומורשתו. הסיפוק הרב שקבלתי מזה הוא בלתי ישוער.

אני יכולה פתאום "ליפול" על נושא שלעולם לא שמעתי עליו או ראיתי אותו, פשוט לצלול לתוכו, עד שאני בטוחה ומשוכנעת שאני מבינה אותו לחלוטין. כמובן ישנם נושאים שאינני מעיזה להתקרב אליהם בגלל חוסר הידע המוקדם שלי בנושא (כגון איך לרכיב פצצת אוטם.....). אבל באופן כללי, כל מה שששייך לעולם הרגש והאמנות, פשוט מקסים אותי, ואני מוכנה לבלות הרבה שעות בלימודו והבנתו.

אולי גם תכונה זאת מביאה אותי למצב של אי-התפשרות על האיכות שאני מוכנה להשקיע כדי שהדברים בהם אני עוסקת, וכנראה שזהו מכשול לא קטן - מהווה גורם לעתים לדחיית הצעה לשיווק של רעיון זה או אחר. החיפוש התמידי לפרפקציוניזם הוא לעתים בעוכרי. קשה לי מאוד להתפשר על רמת הידע שאני רוצה להגיע אליו על מנת שאוכל לשוחח על הנושא. אני מרגישה שפה אני זקוקה להרפות, לזרום עם מה שיש, אולי לא לשאוף כל כך גבוה, כי אף אחד בעולם הזה מושלם, וגם אני לא.....

אני צריכה לעבוד קשה מאוד על מנת לקבל את עצמי כ"לא מושלמת", וזאת כמובן ללא התנשאות. אני מרגישה שאם לא בדקתי עד הסוף את מה שאני רוצה להציע, אין טעם להציע אותו.

לפני כ- 15 שנה, חשבתי רבות ותהיתי איך אוכל לשנות את סדר היום שלי על מנת לנצל את הזמן בצורה מירבית, תוך הגדרת תוכנית קבועה (אם כי לא קשימה מדי....) ובהשראת קורס לניצול זמן, וספרים אחרים הדנים בבעיותיות של ניצול זמן. קבלתי החלטה לערוך "טבלה" בה רשמתי בראשי פרקים את הנושאים שעניינו אותי : התפתחות רוחנית, רייקי/רפואה משלימה, אומנות, כושר גופני, תיאטרון, הצגות והשתתפות פעילה בחוגים, מקהלות ומוזיקה בכלל, משפחה, עבודה.

ניסיתי לערוך סדר אדיפויות לפעילויות שבועיות וראיתי שישנם דברים שאינני מוכנה או יכולה להרשות לעצמי לוותר עליהם בשום אופן : עבודה - משפחה - שינה ומנוחה (כיום שיניתי את סדר העדיפות למשפחה - עבודה/תרבות - שינה ומנוחה). שאר הפעילויות יכלו להשתבך בצורה כמעט מושלמת בלו"ז השבועי שלי, וזה יצא בערך כך :

1. בכל ימות השבוע (א'-ה') : 10 שעות עבודה, שעתיים למשפחה, שעתיים לקריאת מאמרים/ספרים, 6-8 שעות שינה.
   
2. שאר הפעילויות מתחלקות בין 2-4 שעות שבועיות בהתאם לזמן שנותר או על פי "זרימה" ועניין ספונטני.
   
3. בשבת - תמיד השארתי "הכל פתוח" - שום פעילולת שנכללה במזך השבוע, והכל מוקדש לפעילות משפחתית, חברים, מוזיקה - תלוי בעונה ומצב הרוח.....
   

האמת, בשבוע הראשון היה לי מאוד קשה להיצמד לתוכנית, אבל עם הזמן, התחלתי אפילו להנות..... זה איפשרלי אפילו לנצל את הזמן בצורה הרבה יותר יעילה. כיום, אני ממשיכה לבצע פעילויות בצורה מסודרת וברישום אדוק ביומני..... דבר המאפשר לי להחליף בין פעילויות לעתים, או לשנות את המינון, ובמקום העבודה, יכולתי להכניס הרבה יותר תכנים שמעניינים אותי.

האם זה טוב או האם זה מהווה עכבה כלשהיא ? אינני יודעת. האם זה בעיה בכלל ? גם את זה אינני יודעת....

איפה אני מרגישה תקועה ? במקום הכי פשוט שבעולם, אני מבינה היטב שאי אפשר הכל - יודעת זאת בלוגיקה - אבל לא ברגש. אני בכל זאת שוב ושוב עושה את השגיאה הגדולה - לחפש את הבלתי אפשרי. אני מרגישה שהשאיפה הבלתי אפשרות הזאת היא בעצם הדבר שהכי מונע ממני להיפתח לגמרי מול עצמי ועקב זאת מול העולם.

לפעמים אני מרגישה שאני "משחקת" תפקיד של אדם פתוח, אך למעשה כנראה שזה לא עד הסוף. פה אני מרגישה את התקיעות שלי. דבר זה לא הפריע להתקדמות הקריירה או בתחביבים, אבל זה הפריע לי במחשבה שלא הגעתי עד הסוף..... מנוזר נכון ?

חברה הגיבה לדברים אלה כך :

"קראתי את דבריך שוב ושוב ובכל פעם שיניתי את דעתי לגבי התגובה שלי. אני מקווה שהפעם אהיה יותר מדויקת, ולא, אני שומרת לעצמי את הזכות לשנות את דעתי..... ובכן את צודקת, אין לנו באמת שליטה, שלמות וטוטאליות בשום דבר. ובכל זאת, את עובדת קשה, מתוסכלת, כשאת מגלה שאינך יכולה להעמיק ולהתמסר לכל מה שמעורר, מסקרן.

לתחושתי, את מבינה את הפער בין השאיפה ליכולות האובייקטיביות ולעתים את הזמן השאול שניתן לנו. נכון, בכל אחד מאיתנו טמון זרע גאונות, מצוינות, בולטות אך לצערינו, גם חלקים לא מושלמים ובדחילו ורחימו, אפילו בינוניים. את מבינה זאת בשכר, אך הרגש מדבר על תסכול. הייתי בודקת מה הן הציפיות שלך מעצמך ? ולמה הציפיות כוללת כזאת דרגה של מומחיות, מושלמות, יסודיות ? הייתי גם שואלת את עצמי, מה דעתך על אנשים שאינם מדברים מתוך ידע נרחב ? ושאלה אחרונה מה באמת יקרה אם תדברי עם אחרים על נושא שאינך בקיאה בו. מה זה יעיד עליך ?

כמשימה הייתי מבקשת ממך לדפדף בספר הזיכרון, כשהרגשת סיפוק בתחקיר על לאונרדו דה וינצ'י. מה היה הסיפוק ? מהדרך, או מהשלמת הידע ? טוב אז לחיי השאיפות !!!

על כך תשובתי :

"קודם כל תודה רבה מאוד מאוד על ההתייחסות. אץ שןאךץ " מה הציפיות מעצמי ? למה הציפיות כוללות דרגה של מומחיות, מושלמות, יסודיות ?

הציפיות מעצמי הן גבוהות כי אני מאמינה שבכל אחד מאתנו - כמו שכתבת כל כך יפה - טמון זרע של גאונות, מצוינות, בלוטות, ונכון גם חלקים של חוסר מושלמות ובינוניות. אך, אינני מוכנה להיכנע לבינוניות, כי זאת הבחירה שלי. נכון שקיים פער בין מה שאני רוצה למה שאני יכולה, אבל אני לא בטוחה שזה יהיה נכון להגיד שאם אני מקבלת את הפער הקיים אזי אינני צריכה לנסות להתגבר על הקשיים ולהגיע רחוק וגבוה יותר. אגב, הספורטאיים מסתפקים לעתים בסנטימטר אחד או לפעמים גם בשניה אחת (שלא נדבר על חלקי שניה...)

מה דעתי על אנשים שאינם מדברים מתוך ידע נרחב ? פה נשאלת השאלה מה הוא ידע נרחב ? ידע זה לאו דווקא לימודים, ידע זהו דבר שהאדם מביא איתו עם היוולדו, ובמרוצת חייו מה שהוא רכש מתוך הנסיון שלו. והאדם, בהיותו חלק מ"שבט האנושי הכלל-עולמי" הוא מחובר לידע הקולקטיטי. גם פה הוא יכול לבחור ולהתחבר אל הידע הזה או לא. אין לי בעיה לשוחח עם כל סוג של אנשים, אינני עושה הבדל בין משכיל ולא משכיל, בין שחור או לבן, אבל כן אני עושה הבדל בין אדם שאוטם את עצמו ואדם הפותח את עצמו כי מכל אחד ואחת יש מה ללמוד. ומה יקרה אם אדבר עם אחרים על נושא שאינני בקיאה בו ? אני פשוט לא אדבר, אני בהחלט אשאל שאלות ואנסה להבין ולספוג עד כמה שאפשר מהידע ה"חדש" שמוצע לי, מתוך תקווה שאם באמת הנושא יעניין אותי, אחקור אותו קצת יותר לעומק. לגבי הסיפור של תחקור על לאונרדו דה וינצ'י, הייתי מרוצה גם מהדרך וגם מהידע שרכשתי, וכמובן הידע הזה לעולם לא יהיה שלם..."

המשך : "מה זה זמן ? " במאמר נפרד